למה חשוב לדבר עם ילדים על דברים מפחידים

שתיקה, ידיעה והחזקה רגשית

שתיקה כהגנה - והנחת היסוד שלה

הורים רבים נמנעים מלדבר עם ילדים על נושאים מפחידים מתוך הנחה שהימנעות ממידע מגינה על עולמם הרגשי. לפי תפיסה זו, כל עוד הילד אינו יודע, הוא אינו נפגע.עם זאת, מחקרים והתבוננות קלינית מראים כי הנחה זו אינה מדויקת: ילדים אינם נשארים בלא ידיעה גם כאשר המבוגרים סביבם שותקים, אלא חווים את המציאות דרך רמזים רגשיים והתנהגותיים (Bowlby, 1988).

ילדים רגישים במיוחד לשינויים בקשר עם דמויות משמעותיות: שינוי בזמינות הרגשית, במתח, בטון הדיבור או בהתנהלות היומיומית. גם בהיעדר הסבר מילולי, הילד חווה שמשהו משמעותי מתרחש סביבו. החוויה הזו אינה בהכרח קוגניטיבית או מודעת, אלא רגשית וגופנית. לכן, שתיקה אינה יוצרת “חלל ריק”, אלא חוויה עמומה שאינה ניתנת לעיבוד משותף.

השלמת החסר והיווצרות חרדה

כאשר חוויה משמעותית אינה מתווכת במילים, ילדים מנסים להשלים את החסר בעצמם. תהליך זה מתרחש דרך דמיון, תחושות והשערות, ולא דרך מידע מבוסס. הטענה איננה שילדים “מדמיינים יותר מדי”, אלא שבהיעדר תיווך, הדמיון הופך לכלי המרכזי להבנת המציאות. במקרים רבים, ההשערות הללו מאיימות יותר מהמציאות עצמה ואף כוללות האשמה עצמית, ניסיון של הילד לייצר סיבתיות בעולם שאינו מוסבר (Bowlby, 1988).

הידיעה איננה הבעיה - הבדידות היא הבעיה

הטענה המרכזית אינה שיש לספר לילדים הכול, אלא שהשארת ילד לבד עם חוויה לא מנוסחת עלולה להיות קשה יותר מאשר מתן מידע מותאם בתוך קשר. כאשר ידיעה קשה מוחזקת בתוך קשר בטוח, הילד יכול לשאול, לחזור, להתבלבל ולהביע פחד. לעומת זאת, כאשר הידיעה נשארת עמומה וללא כתובת רגשית, היא נוטה להתבטא דרך סימפטומים עקיפים כמו חרדה, היצמדות, קשיי שינה או ביטויים משחקיים חזרתיים של איום.

תיווך מותאם אינו הצפה

הטענה איננה שיש לחשוף ילדים לפרטים שאינם מותאמים לגילם או להפוך אותם לשותפים לדאגות של מבוגרים. מדובר בתיווך מדוד: מתן מילים פשוטות למה שכבר מורגש, אמירה גם אם חלקית אך בעת ובעונה אחת כנה, והכרה בכך שלעיתים אין תשובות מלאות. במובן זה, התיווך אינו מכוון להעלמת הפחד, אלא להפחתת הבדידות סביבו.

כאשר ילד יודע שיש מבוגר שמוכן לשאת שאלות, פחדים ואי ודאות, החוויה הרגשית משתנה. הקשר מאפשר לידיעה להיות ניתנת לעיבוד, גם אם היא אינה ניתנת לפתרון. כך מתבססת תחושת ביטחון שאינה נשענת על היעדר קושי, אלא על נוכחות אנושית עקבית.

בולבי מתאר עדויות לכך שהורים לעיתים מנסים להגן על ילדיהם באמצעות חסימת עיבוד מודע של מידע מעורר חרדה. ההנחה היא שהילדים “לא באמת יודעים” ולכן יישארו מוגנים. עם זאת, מקרים קיצוניים, כגון הסתרת התאבדות של הורה, מראים שהילדים חווים את האירוע גם ללא תיווך מילולי. מחקרם של Cain & Fast (1972) על ילדים להורה שהתאבד מצא שיעור גבוה של קשיים פסיכיאטריים. הסימפטומים הושפעו במיוחד משני גורמים: אשמה שמתפתחת בעקבות עיוותי הבנה של האירוע, ופגיעה בדפוסי ההתקשרות בין הילד להורה שנותר בחיים.

במקרים רבים, הילדים היו עדים ישירים להיבטים של האירוע, אך המבוגרים סביבם התעקשו להציג הסברים חלופיים (מחלה, תאונה), ולעיתים אף ביטלו או לעגו לדברי הילד. מצב זה הוביל לבלבול מתמשך, ריבוי גרסאות סותרות, וערעור יכולתו של הילד לארגן את חווייתו הרגשית בתוך קשר. הדוגמה ממחישה כי הקושי המרכזי אינו בעצם הידיעה על האירוע, אלא בעיוות, בהכחשה ובבדידות הרגשית שבה נותר הילד כאשר חווייתו אינה מוכרת או מוחזקת על ידי המבוגר.

לסיום, הטענה איננה שיש לספר לילדים הכול, ואיננה שיש להעלים מהם כל קושי.

הטענה היא שילדים אינם זקוקים לשתיקה כדי להיות מוגנים, אלא לקשר שבו ניתן לשאת גם את מה שלא ברור עד הסוף. כאשר מבוגר מסוגל לתת מילים, כנות ומותאמות למה שהילד כבר מרגיש, הידיעה אינה מחלישה את החוסן הנפשי, היא בונה אותו.

Bowlby, J. (1988). The role of attachment in personality development. In J. Bowlby, A secure base: Parent-child attachment and healthy human development (pp. 119–136). London: Routledge.